בריכה בצורת ירח

Burn the witch

כן, זאת לא השמיעה הראשונה של השיר הזה. גם לא העשירית.

השיר הזה, כמעט בלתי אפשרי לשפוט אותו. זה הגיע אחרי המתנה כל כך ארוכה, שהחוויה עצמה מערפלת מעט את החושים. ואני לא מדבר בכלל על האקטים השיווקיים שליוו כל שעל של הוצאת האלבום הזה.

אז אחרי לא מעט האזנות. אני עדיין אוהב אותו. יותר מזה, אני לא מצליח להפסיק לשמוע אותו ולקבל זוויות חדשות עליו.

כלי הקשת הקצביים מכניסים אותך להרגשה כאילו אתה בסצינת פתיחה של סרט. ביחד עם האנימציה של הקליפ, זה בכלל מתחדד. יש דמויות, וסיפור - אבל עם המוסיקה אתה יכול לדמיין את עצמך הולך ברחוב, כל החיים לפניך, Wide shot, ואתה ברחובות של איזו עיר גדולה (אולי לונדון) ומסביבך המוני אנשים שעושים את שגרת יומם. אבל לך הולך להיות יום מיוחד. אחרת למה שיעשו עליך סרט?

Daydreamer

בסצנה השניה של הסרט הזה, אתה פוגש איזו מחשבה מטרידה. אולי זה מול המחשב במשרד, אולי בספריה או אפילו במוזיאון.

הפלישה של רעשי הרקע הלא-מתוזמנים ממחישים בצורה מדויקת את החוויה של חלום בהקיץ. רק שכאן, בניגוד מוחלט לשיט שמוכרים לנו בסרטים, החלום כל הזמן מופרע. רעשים לא ברורים, לא מוכרים, לא מפוענחים, לא לגמרי גלויים.

אולי אתה גם נרדם.

הנשימות שלך חזקות יותר כשהראש שלך נוחת בתוך הידיים השלובות שלך.

Decks Dark

אנחנו עדיין קצת בתוך חלום, אבל הפעם לבד. בלי רעשי רקע.

זה חלום טוב.

יש בו אופטימיות. אתה כמעט יכול להרגיש אותה. הפסנתר הרך, הביט הקטן והחלש, קשה לשמוע את דפיקות הלב כשהכל מסביב כל כך בוהק וצבעוני.

זה לא שאין רוחות רפאים פה. השימוש התכוף באלבום הזה ב-Chorus הזה, לפעמים כאפקט לפעמים ממש קולות, רוחות.

אבל גם הן נראות צבעוניות ברקע הבהיר.

רעשי הרקע מזכירים לי קצת את אלתורי הג'אז הספוראדים שנמצאים לאורך כל האלבום האחרון של בואי. 

Desert Island Disk

האם האלבום הזה יהפוך להיות ברשימת ה-Desert Island Disks שלי? מי יודע. אבל השיר הזה הוא בוקר במלוא מובן המילה. הגיטרות בשיר הזה נעות בין מנגינות קדושה הודיות (נגיעה ברורה של גרינווד) והחזרתיות המהפנטת שלהן, לבין פולק, בלוז ואפילו קאנטרי. למה לא? זה נשמע לרגעים כמעט כמו שיר של My Morning Jacket או קלקסיקו. 

זה אולי לא מהפכני, אבל זה לא משהו ששמענו מהלהקה הזאת. וזה תמיד היה (ואני מקווה שתמיד יהיה) הסיפור של רדיוהד.

Ful Stop

הרכבת מתקרבת הרכבת מגיעה בואו ילדים לשבת הצטרפו למסיבה. ובאים נוסעים אל התחנה, אין להם כרטיסים - רק ריקוד-מוזר-של-תום-יורק ומנגינה... 

הרכבת הזאת - לא כל כך ברור מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, עד שהיא נזכרת שהיא בכלל שיר של רדיוהד. באלבום עם נגיעות אוריינטליות. 

זה שיר מעבר, קורץ מעט ל-On the run מ-Dark Side - גם הוא שיר מעבר. מהתת מודע אל המציאות. אולי.

Glass Eyes

שוב סצינה מסרט. הפתיחה מעלה לי מול העיניים את הסצנה ב-1984 כשהזוג יוצא לשדה (זה היה חלום? לא ראיתי את זה שנים...). זאת כבר לא התזמורת מראג'סטן. זאת הפילהרמונית של ניו יורק. מתנגנת ברקע בזמן שתום יורק כותב מכתב, משפיעה בדרכה על מה שהוא כותב בו.

Identikit

הביט המוביל של הקטע כאילו רומז שקלקסיקו ביקרו באולפן. השירה של תום מוציאה את זה מהמערב הפרוע הישר לאנגליה הגשומה והירוקה. מרגיש כאילו שהביט ממש משתנה לאורך השיר כדי להפוך אותו לאט לאט לביט רדיוהדי. כל השיר נבנה לתוך שיר של רדיוהד שכאילו הכרנו כבר. אבל אז הם שוב לוקחים את זה צעד אחד קדימה. עוד קצת קקופוניה מאורגנת שנבנית, גם אם לרגע קצר למשהו מובחן ולא מובחן. ואז גיטרה.

לא סולו כמו שאנחנו מכירים ברוקנרול. 

משהו מטריד, מצמרר, חורק. כמעט צורם. לא צורם.

מושלם מדי זה לא בריא.

The numbers

לפני שנתיים הייתי בהופעה של רוברט פלנט. את Going to california שר על הבמה רק עם הגיטריסט. השיר הזה יותר מלא בסאונדים ונגנים, אבל מאד מזכיר באווירתו את השיר ההוא. בצורת השירה של תום, בבלוזיות שלו. 

ושוב המקהלה. הפעם קצת יותר ארצית. לא מלאכים, בני אדם.

כאן התובנה מכה בי שלאורך כל האלבום הזה, רדיוהד מבינים בדיוק את מתי הם מצליחים להתקרב למשהו מוכר, מרגיע. ה"סאונד של רדיוהד". הם מתעקשים להוביל אליו. כמעט בכל שיר. אבל הם מובילים את הסוס לנהר ולא נותנים לו לשתות. כמו תנועה לא רצונית, דגדוג, בכל פעם שהם מתקרבים למשהו שאפשר לזהות - הם מיד שופכים עליו מלא צבע (מיתרים, אלקטרוניקה, ביט, בס, מקהלה), כדי שלא תחשוב שזה משהו שכבר ראית.

Present Tense

שוב אנחנו מרחיקים. גם גיאוגרפית, לא ברור אם אפריקה או דרום/מרכז אמריקה. אבל יש שם נבל. מרגיש פתאום שכל האלבום הוא יצירה סוריאליסטית, שכל האמנות שטמונה בה מיועדת בשביל שתתהה, תחשב, תפרש, תנסה להבין. אולי כל האמנות היא כזאת, בטוח רובה מתיימרת להיות. אני לא יודע אם זה כוון להיות ככה, אבל זאת התחושה שעטפה אותי עד כה. 

אבל גם השיר הזה נבנה למשהו אחר. מאז'ורי פתאום. ושוב הביט שהצליח להתמזג חזרה לצורה המוכרת שלו. נראה שעם כל שיר צריך לעבור תהליך, שאתה מתחיל אותו נורא מתוח. מסתקרן לך לאיטך, ונרגע כשהתמונה המלאה נגלית בפניך. 

וגם אז, יתנו לך כמה שניות טובות לבהות בה. לעכל.

Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief

עכשיו, פה אנחנו משחקים כבר במשחק מוכר. הכרנו אותו לא פעם באלבומים קודמים. ועדיין יש פה כבדות קלילה, או קלילות כבדה, לא בטוח שהבנתי לגמרי. הסאונד פה מתעתע מעט. המוסיקה נעה איתך מימין לשמאל, אבל לא שלמה כל הזמן, לא סימטרית. לא נותנת לך לנוע בנוחות. "תשאר על קצות הבהונות" היא פוקדת. 

כשאתה שם, היא מטיסה אותך לאיזה איזור ביניים שהוא בין הודו למזרח התיכון. לא לגמרי.

ראית לרגע את הארץ מלמעלה, שמעת אותה מדברת אליך. אבל מיד לוקחים אותך משם. בחזרה לחלל.

הקשר נותק.

בכלל, מרגישים שיש דגש מאד גדול על הבנייה של הקטע. מעט כמו יצירה קלאסית. נושא, פיתוח הנושא ו/או וואריאציות ופינאלה גדול שחוזר לנושא ממקום יותר בומבסטי. אפילו את השקט של סיום השירים התעקשו להדגיש. אם תרצו השקט הזה שאחרי שהמנצח סוגר את הידיים לאגרופים ולפני שמחיאת הכף הראשונה נשמעת.

רדיוהד כאילו מנסים להנציח את הרגע הזה - כמעט בכל שיר

True love waits

מצד אחד אתה מרגיש פרידה, אבל יש תחושה אופטימית.

המינימליזם של ההתחלה מזכיר את הרגעים הקסומים של סטיבן ווילסון כשהוא מנסה להתקרב לשקט.

מהמינימליזם  השיר קטן לתוך מין חור שחור, דווקא כשנוספים כלים נוספים. אולי אפילו חלוש, קלוש, תלוש. צרוד, טרוד.

שיר סיום שמתיישב כמעט כולו על מין ענן כזה שהצורה שלו מאד מזכירה לנו את הענן שבו יושב הסיום של Let down המעולה מ-OK Computer. 

זה זה, רק במסווה עדין יותר, כמעט אקוסטי. כל כך עדין שהוא מאיים להתפרק לתוך עצמו. אולי סוג של התפכחות מסוימת מההבטחה הגדולה שבאה עם OK Computer והתקופה בה הוא יצא.

ואולי זה בעצם כל מה שהאלבום הזה מייצג. דבר אינו אידיאלי. בכל דבר יש שבר. אם נהיה חכמים, נמצא את היופי גם בשברים, ולא נהלל רק את המושלם.