ובא לציון גואל

פעם ראשונה שראיתי הרכב ירושלמי בהופעה, זה היה בכיכר ספרא בירושלים והם חיממו את אביב גפן. עוד לא נהגתי לשום מקום בגיל 16, אבל בפסטיבל (שמאז קץ מהעולם) "הנוער ינהג אחרת" אי שם בתחילת שנות ה-2000, שמעתי משהו מרענן. משהו קצת מצחיק, אבל מגניב. לא ידעתי שזה יהפוך למשהו יותר גדול. מילות השיר משנכנס אדר (אמא שלך זונה) של מרסדס בנד, בעיקר הצחיקו אותי בזמנו. מי ידע שלחבר'ה האלה עוד תהיה סדרת טלוויזיה (!) והם יהיו מוכרים בכל הארץ.



כך התחילה, פחות או יותר ההתעסקות שלי עם להקות ירושלמיות. ירושלים של השנים האחרונות, לא דומה לעיר החשוכה, המלוכלכת והאפרורית שהייתה לפני כ-10 שנים, כשהייתי באותו אירוע בו שמעתי לראשונה להקה ירושלמית בהופעה. אל תדאגו, זה לא הולך להיות פוסט שמדבר על ירושלים, ועל כמה שאני אוהב אותה (למרות שזה נכון).

קשה לומר האם שינוי האווירה בירושלים נובע מהלהקות המעולות שנוצרו בה, או שהלהקות האלה הן הן המנוע של השינוי התפיסתי של ירושלים. אני בטוח שיש עוד מספר דברים שתרמו לזה, אבל קטונתי מלנתח את זה.

כשחברה שלי השמיעה לי את אסף אבידן לראשונה, היה חבר אחד שלי שהכיר אותו, וגם זה כי בטיול-אחרי-צבא הוא בילה זמן רב עם אח של המתופף של המוג'וז. הייתי בהלם לשמוע שעושים כאלה דברים בארץ, ועוד בעיר שלי! הבלוז רוק ששמעתי באלבום הזה הזכיר לי רק את הטובים ביותר. פתאום הבנתי, שיש בעיר שלנו סצינת אינדי מדהימה. אני לא מדבר על הדג נחש, וסגול 59, שכבודם במקומם מונח. אני מדבר על פיור אינדי - ממעמקי המרתפים הירושלמיים החשוכים.

קשה לומר שיש סאונד ירושלמי מובהק. אבל אם מסתכלים על הלהקות הפחות מוכרות שפועלות בירושלים, אפשר לראות קו מחבר. לפני כמה חודשים ביליתי ערב מפתיע ביותר בתחרות להקות צעירות במתנ"ס בשכונת קטמון. מתוך 10 או 11 להקות שהופיעו שם, ניתן היה לשמוע את הקו הירושלמי בכל הסגנונות שהוצגו שם, מפאנק (Funk ו-Punk) ועד רוק אלטרנטיבי מגניב. התחרות קידמה גם אולפן הקלטות חדש שנבנה במתנ"ס בניהולו של אוריאל יחזקאל (כן, נפוטיזם זה כאן). אם תשמעו את ססיל בי דימנטד, ו-וונקה סטנה - שתי הלהקות שזכו בהפקת סינגל בסוף התחרות, תבינו מה זה הקו הזה.

Latest tracks by Under-Stage Studio

עוד להקה חשובה בהתפתחות הזאת, היא קולולוש. איזו להקה. כששומעים אותם בהופעה, ואפילו בהאזנה לאלבום, קשה להבין איך הם לא בטופ העולמי. סאונד גרובי מטורף, שירים מקפיצים ושמחים וסולן (רבל סאן המעולה) שנותן אנרגיות מדהימות. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את אלפי הירושלמים שקפצו לצליליהם בפסטיבל סיום הקיץ בגן סאקר בירושלים, שם חיממו (אם אפשר לקרוא לזה כך) קולולוש את בלקן ביט בוקס המדהימים.

אם נוסיף על האיכות המדהימה של הלהקות הצעירות והוותיקות שהתפתחו פה, את העבודה היפה של בארים מקומיים כדוגמת הקצה (שאירחו לאחרונה את 3| 33 - עליהם כתבתי בפוסט הפתיחה של הבלוג הזה), הבאס, הצוללת והמעבדה - נקבל תמהיל מנצח שבו, בניגוד לשנים קודמות - לא צריך לצאת מירושלים כדי לשמוע הופעה טובה. אפשר גם לציין לטובה הפקות שנתמכו ע"י עיריית ירושלים כגון Black party, והופעות במוזיאון מגדל דוד בשיתוף הצוללת שאירחו השנה את אסף אבידן והמוג'וז, ובשנה שעברה את קולולוש, לוס כפרוס, והתפוחים. 

לסיכום, ואני לא אדם מאמין, אפשר לומר שהשכינה רובצת מעל ירושלים בתחום המוסיקלי. חשוב לציין, שבכדי שהדבר הזה ימשיך בדרכו הנוכחית, רצוי לא לנוח על זרי הדיסטורשן, ולהמשיך לפתח את הדור הצעיר. אם לשפוט לפי המעט שכן שמעתי מהדור הזה, יש לו הרבה מה להגיד, ונכונות לנו שנים רבות של יצירה ירושלמית מקורית - שקרנה רק עולה אפילו בעידן הדה-לגיטימציה כלפי ישראל שאנו חיים בו היום. 

עכשיו, כדי שיישאר לכם טעם של עוד, קבלו קצת אווירה מפסטיבל סיום הקיץ שהתקיים בירושלים באוגוסט שעבר:

מסע עולמי עם אוריאל

את הפוסט הבא כתבתי די מזמן באתר שלא עמנו עוד, אז אני שמח לשתף אותו פה בבלוג החדש דנדש שלי.

האלבום של אוריאל – "Culture Shift" הוא אלבום מסע. מסע בין תרבויות, נופים וסגנונות מוסיקליים. בשמיעה מעמיקה יותר, מתגלה שהמסע הזה מחובר בסיפור מוסיקלי מדהים המתפרש על פני שלל הסגנונות המוסיקליים המייצגים את הגיוון שמאפיין את אוריאל. האלבום אמנם מקוטלג כאלבום מוסיקת עולם, אך בקלות ניתן לתייג אותו באינספור דרכים שונות - החל ממוסיקה אתנית, דרך צ'יל אאוט (Chill Out) וכלה במוסיקה אלקטרונית מתקדמת (Progressive Electro). את האלבום שמעתי מספר רב מאד של פעמים, ולאט לאט התחלתי להבין את הסיפור שעומד מאחוריו. אני התחברתי בקלות למסע, ואני מקווה שקוראי ייצטרפו אלי ויתחברו אליו כמוני.

המסע מתחיל בשורשים השבטיים שכולנו מחוברים אליהם בצורה כזו או אחרת. הטרק הראשון – Ancient Roots, מכניס אותנו ישירות לראשיתו של המסע. בלי הרבה הקדמות אנחנו נכנסים לקצב התופים השבטיים. כלים רבים (עתיקים ומודרניים כאחד) שאוריאל הקליט באולפן הביתי שלו, מכניסים אותנו לאווירת המסע. אם היינו תיירים בארץ זרה – המקומיים עשו לנו את קבלת הפנים הטובה ביותר שיכלנו לצפות לה. הטרק הבא – Cultural Dynasty (part 1) מעורר אופטימיות בתוצאות המסע הזה. אך עם האופטימיות הזו מגיעים גם החששות לבאות. קטע תזמורתי לכלי קשת ממריץ אותנו ומשרה אווירה אופטימית. אך האווירה האופטימית הזאת מתפזרת מהר מאד ומתחלפת למסתורין. עדיין עם כלי הקשת, אך הפעם באווירה דרמטית הרבה יותר, אנחנו מטפסים ל-Mountain secrets – קטע עוצמתי שמזכיר נופים דרמטיים בסרטי טבע, או לחלופין הרפתקאות בג'ונגל בסרטים מסוג אחר לחלוטין. הטרק הזה הוא גרנדיוזי בדיוק במידה הנכונה, והשילוב שאוריאל עושה בין כלי הקשת לבין קצב שמזכיר פעימות לב, נותן תחושה של הרפתקאה שאנחנו מתחילים באמצעו של המסע.

כקונטרסט מלא להרפתקאה של Mountain Secrets, אנחנו מקבלים את Camel Convoy. הקטע הזה מאד מחובר לקרקע ונותן תחושת ביטחון. החליל משרה אווירה שמחה יותר. שירה נשית מלודית ללא מילים נותנת הרגשה נינוחה, והקטע הזה הופך לאושר אמיתי. עכשיו אתה יכול להיות בטוח שהתחברת למסע, ואתה נמצא בידיים טובות. בשלב זה במוסיקה המהפנטת שלו, אוריאל תופס אותך – דרך הקול המהמם של נשות השבט. הדרבוקות שמלוות אותנו בנקודות שונות לאורך האלבום, ממשיכות כאילו באופן טבעי את המסע למקום השמח ביותר שלו – נווה המדבר, או Oasis - כשם הקטע.

ריף הבאס המז'ורי המנוגד למינורי של הקטע הקודם, מסמן את נקודת המפנה של האלבום. המקום השמח הזה, נווה מדבר, שבתרבויות הקרובות אלינו מהווה נקודת מפגש תרבויות, ונקודת עצירה במסעות שונים, נותן לנו מנוחה. אך המנוחה הזו מלאה בהתרחשויות. שינויי קצב, מלודיות ואווירה על רקע של אטמוספירה שקטה מעורבת עם התרחשות רבה, מתאר לנו באופן מושלם את הנקודה הזאת – נווה מדבר באמצע האלבום.

את המסע אנחנו ממשיכים עם קטע אלקטרוני מתקדם בשם Kalanshu Sands. אוויר המדבר החמים מתערבב לנו עם האופטימיות של המשך המסע. ניכר בקטע זה הנחישות והדחיפה קדימה, שלא רק מציג התחלה חדשה בתוך המסע, אלא גם מחדש לנו את הכוחות לאחר המנוחה של Oasis - להמשך האלבום. הקטע הבא – Crystal Fields, מביא אותנו לנקודה חדשה לחלוטין במסע. ריף גיטרה מהמם ואווירה אלקטרונית רכה מאד נותן תחושה אחרת – כמעט מנוגדת לחלוטין לרוח המדבר שאפיינה את הקטעים הקודמים. הקטע הזה אמנם מציג אווירה חדשה כמעט בפתאומיות באלבום, אבל מטיס אותנו בצורה חלקה היישר לאזורים אחרים של העולם - העולם הצ'יל אאוטי מבחינה מוסיקלית, והשדות הירוקים צהובים של שדות החמניות מבחינה תרבותית. הקטע ,Morning Sunflowers הוא דוגמא מצוינת למגוון האומנותי שאוריאל מביא איתו. צ'יל אאוט משובח.

בהמשך ישיר לתצוגת התכלית המוסיקלית, אנו חוזרים לאופטימיות והחששות שאנו חשים לקראת סוף המסע שלנו. חזרה למוטיב המוסיקלי של Cultural Dynasty, בחלק השני של הקטע – נותן תחושה של מעגליות, שמשלימה את עצמה רק בקטע האחרון – Distant Skies. עוד לפני כן, אנחנו מקבלים עוד הצצה לדרמטיות שאפיינה את כל המסע שלנו אחרי מעבר מוסיקלי מרהיב באמצע הקטע – Cultural Dynasty (part 2). מעבר מוסיקלי מעולה נוסף מתקבל בסוף הטרק הזה, ומעביר אותנו ישירות לסיכום האופטימי של המסע, בטרק Distant Skies. הטרק האחרון לא רק מסמל את סוף המסע, אך גם מסמן את הסיכום שלו. אם תרצו, הסיפורים שנשארו מהמסע כפי שהם מסופרים ע"י האנשים שעברו אותו. הרבה יותר מעודן, מקושט בריפים של גיטרות וקצבים משתנים. זהו סיכום מעולה למסע, הרי מי מאיתנו לא הגיע הביתה אחרי מסע ארוך וחיכה לרגע בו יוכל לספר את סיפורי המסע המרתקים לכל המעוניין בדבר. בסיום המסע שלי עם האלבום היה לי רצון דומה, ובכך נוצר הטקסט הזה.

Culture Shift, אלבום הבכורה של אוריאל, מאופיין בשפע מוסיקלי שאין כדוגמתו בז'אנר מוסיקת העולם. למעשה, זה יהיה פשע להגדיר את האלבום הזה בז'אנר אחד בלבד, שכן כל כך הרבה מחשבה הושקעה באלבום הזה - מחשבה שמבטאת במגוון הרחב של הכלים שהוקלטו, מגוון הקצבים בהם אוריאל משתמש והמלודיות המעולות. האלבום, לטעמי, מהווה פריצת דרך אמיתית ומציג את המסע המוסיקלי של אוריאל בצורה הברורה ביותר, כאשר בו בעת הוא נותן את המקום לכל מאזין לשמוע בו את המסע שעבר בעצמו.

Culture Shift – 2008, בהוצאת AD Music (בריטניה).

http://www.myspace.com/urielmusic

קר בחוץ - חם בלב

ערב נפלא עבר עלי בקצה אתמול. 

ערב כל כך מעולה - שהוא גרם לי לעשות משהו שהרבה זמן אני חושב לעשות, אז פתחתי בלוג.

לא צפיתי את זה, לא הייתי מוכן. ניסו להכין אותי - אמרו לי שזה מעולה, אמרו לי שיש שם משהו מגניב, שזאת תהיה חוויה. אבל את זה - לא צפיתי. השאירו אותי בלי מילים, לפחות עד היום בבוקר. לפני השינה (אחרי שחזרו לי המילים) החלטתי שאני צריך לכתוב על זה. 

אני חייב להודות שלא היו לי ציפיות מההופעה הזאת. לילה ירושלמי קפוא, מקום קטן, הופעת בכורה של הרכב ירושלמי, בחיי שהייתי בסרט הזה לפחות 4 או 5 פעמים. הפעם זה קצת אחרת, אין ספק, ולמען הגילוי הנאות - עמית שולמן האיש במרכז הבמה במופע הזה, הוא חבר שלי, אבל הוא גם מוסיקאי אדיר. 

נכנסנו, שילמנו עשרה שקלים בכניסה, והגענו ממש לאקורד הפתיחה של המופע. הקצה, למי שלא מכיר, הוא מקום קטן וצפוף עם במה צנועה, שרק הדגישה את הנוכחות של הלהקה.TripleThree או 33 |3 - זה השם. 4 אנשים, המון רעש, רעש טוב כמובן. הבמה עמוסה בכלים - גיטרות, בס, תופים, קלידים, סמפלר ומבחר מכל טוב של אפקטים על הרצפה.

אני אקדים מראש ואומר שאני לא זוכר את התוכן של כל השירים, והתנצלותי הכנה לאמנים המוכשרים על זה - אני יכול רק לומר שזה לא מחוסר עניין - יותר מאובר עניין. באמת נסחפתי ברגע לרמה שאני לא זוכר הרבה (מה גם שהיו מעורבים שם גם אלכוהול וגם קצת חומרים אסורים אחרים). אני זוכר בעיקר את ההרגשה - וזה חלק לא פחות חשוב מהחוויה.

החלק הראשון של המופע רק מתחיל להכין אותך למה שעומד לבוא. ההופעה מתחילה ב-Guitar full of lead, שיר פתיחה מצמרר, שכאילו פותח חלון לקור שבחוץ ומכניס אותך לאווירה מהר מאד. עמית שולמן, הווקליסט הראשי משתמש בהמון אפקטים על הקול וזה הופך את כל העניין למופע פסיכודאלי למהדרין. אין ספק שהחבר'ה האלה יודעים להכניס אותך לאווירה שהם מעוניינים שתהיה בה - אין שקט לרגע, גם לא בזמן בעיות סאונד ותקלות טכניות שעליהן אדבר קצת בהמשך.

עוד שלושה שירים בסגנון הזה, ואנחנו מגיעים לשיא של החצי הראשון של ההופעה - As Long As... ו- Liar כאילו חותמים את החלק הזה, ועושים את זה בצורה מושלמת. הקטע הבא סימן לי במפורש - האנשים האלה לא משחקים. איזה אומץ יש ללהקה הזאת - בהופעת בכורה לקחת שיר כמו I want you (She's so heavy), מאחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם, זה אמיץ. אמיץ מאד. אבל הם לא נכשלו, אלא להיפך. גם החלק בקהל שהיה עד החלק הזה שקט ורגוע, לא יכל להישאר אדיש בשלב זה. הקטע המיוחד באמת בשיר הזה היה במרכז הבמה, שם התייצב אורי שקט - יד אחת על הבס ויד אחת על הקלידים, ונתן ביצוע מהסרטים לאחת הקלאסיקות של הרוק העולמי. מחיאות הכפיים, השריקות והקריאות בסוף השיר אמרו את הכל - הרבה יותר ממה שאני יכול לומר במילים.

משם והלאה כבר נותרתי פעור פה. 

הביטים האלקטרוניים בחסות הסמפלר של שולמן הביאו סגנון אחר לבמה ממה שקיבלנו בתחילת ההופעה. האלקטרוני נכנס בכל הכח, לרגעים מקפיץ ולרגעים מכניס אותך לבועה שלהם, בועה רועשת אבל שקטה. בועה פנימית אבל מוחצנת. מדהים. ואם כבר בבועות עסקינן, בשלב זה של ההופעה ניתן היה לראות על כל חברי ההרכב עד כמה הם שקועים במוסיקה שלהם - יודעים מה הם עושים, יודעים מה הם רוצים ויודעים בדיוק איך הם נשמעים. והם נשמעו מעולה.

הבאס של אורי שקט לא מסתפק בלתת קצב - בהרבה מקומות הוא לוקח את הבכורה. זאת בדומה ללהקה שאני מאד אוהב (ואני מסתכן פה בהשוואה סופר מחמיאה), רדיוהד. ביחד עם המתופף קובי ארוסי הם מביאים ביט סקשן שונה, גרובי ומלנכולי בו זמנית. לכל השמחה הזאת מצטרף גיטריסט מוכשר מאין כמוהו - דרור שמעוני, שלא אפשר להוריד ממנו את העיניים בסולואים המרגשים שלו. בקיצור, שילוב מושלם בין 4 מוזיקאים מוכשרים בטירוף. 

המופע נסגר בשלושה שירים שיותר מהכל השאירו טעם של עוד. Going mad המופלא, שמציג תיאום מופתי בין המילים ללחן הפרוע. Sleep it over ו-Dibukze, שמלאים בקסם פרוג-אלקטרוני ואנרגיות עד הגג. 

אם נסכם את ההופעה הזאת, נראה ש-33| 3 קיבלו את הפנטזיה המושלמת של הופעת בכורה ברוק-נ'-רול: במה קטנה, סאונד בינוני, קור בחוץ, ואווירה מיוזעת וצפופה בפנים. אפילו בעיות סאונד, פידבקים ותקלות שונות ומשונות שקרו במהלך המופע לא הצליחו להעיב על האווירה. להיפך, הם רק הוסיפו לקסם שהתחולל על הבמה, והלהקה התמודדה עם זה כמו שלהקה שמופיעה כבר שנים אמורה - לוקחים, מאמצים, ממשיכים הלאה. 

אני יצאתי מההופעה הזאת מחומם ועם חיוך מרוח על הפרצוף. פעור פה. מופתע. כאילו מישהו משום מקום הכניס לי אגרוף בבטן - לא הייתי מוכן לזה.

33| 3 בהופעה חיה בקצה, 09.03.2011 - 21:00.
http://www.wix.com/three33/333
http://www.facebook.com/pages/3-33/123917534342102
לינק להקלטה של 2 השירים האחרונים של המופע: http://soundcloud.com/amitschulman/sleep-it-over-dibuktze

הפלייליסט המלא של ההופעה:

Guitar full of lead

Warm sound

Poor are

Item 9

As long as...

Liar

The Beatles - She's so heavy

Twisted words

2 Minutes in prague

Same old city

Going mad

Sleep it over

Dibuktze