בריכה בצורת ירח

Burn the witch

כן, זאת לא השמיעה הראשונה של השיר הזה. גם לא העשירית.

השיר הזה, כמעט בלתי אפשרי לשפוט אותו. זה הגיע אחרי המתנה כל כך ארוכה, שהחוויה עצמה מערפלת מעט את החושים. ואני לא מדבר בכלל על האקטים השיווקיים שליוו כל שעל של הוצאת האלבום הזה.

אז אחרי לא מעט האזנות. אני עדיין אוהב אותו. יותר מזה, אני לא מצליח להפסיק לשמוע אותו ולקבל זוויות חדשות עליו.

כלי הקשת הקצביים מכניסים אותך להרגשה כאילו אתה בסצינת פתיחה של סרט. ביחד עם האנימציה של הקליפ, זה בכלל מתחדד. יש דמויות, וסיפור - אבל עם המוסיקה אתה יכול לדמיין את עצמך הולך ברחוב, כל החיים לפניך, Wide shot, ואתה ברחובות של איזו עיר גדולה (אולי לונדון) ומסביבך המוני אנשים שעושים את שגרת יומם. אבל לך הולך להיות יום מיוחד. אחרת למה שיעשו עליך סרט?

Daydreamer

בסצנה השניה של הסרט הזה, אתה פוגש איזו מחשבה מטרידה. אולי זה מול המחשב במשרד, אולי בספריה או אפילו במוזיאון.

הפלישה של רעשי הרקע הלא-מתוזמנים ממחישים בצורה מדויקת את החוויה של חלום בהקיץ. רק שכאן, בניגוד מוחלט לשיט שמוכרים לנו בסרטים, החלום כל הזמן מופרע. רעשים לא ברורים, לא מוכרים, לא מפוענחים, לא לגמרי גלויים.

אולי אתה גם נרדם.

הנשימות שלך חזקות יותר כשהראש שלך נוחת בתוך הידיים השלובות שלך.

Decks Dark

אנחנו עדיין קצת בתוך חלום, אבל הפעם לבד. בלי רעשי רקע.

זה חלום טוב.

יש בו אופטימיות. אתה כמעט יכול להרגיש אותה. הפסנתר הרך, הביט הקטן והחלש, קשה לשמוע את דפיקות הלב כשהכל מסביב כל כך בוהק וצבעוני.

זה לא שאין רוחות רפאים פה. השימוש התכוף באלבום הזה ב-Chorus הזה, לפעמים כאפקט לפעמים ממש קולות, רוחות.

אבל גם הן נראות צבעוניות ברקע הבהיר.

רעשי הרקע מזכירים לי קצת את אלתורי הג'אז הספוראדים שנמצאים לאורך כל האלבום האחרון של בואי. 

Desert Island Disk

האם האלבום הזה יהפוך להיות ברשימת ה-Desert Island Disks שלי? מי יודע. אבל השיר הזה הוא בוקר במלוא מובן המילה. הגיטרות בשיר הזה נעות בין מנגינות קדושה הודיות (נגיעה ברורה של גרינווד) והחזרתיות המהפנטת שלהן, לבין פולק, בלוז ואפילו קאנטרי. למה לא? זה נשמע לרגעים כמעט כמו שיר של My Morning Jacket או קלקסיקו. 

זה אולי לא מהפכני, אבל זה לא משהו ששמענו מהלהקה הזאת. וזה תמיד היה (ואני מקווה שתמיד יהיה) הסיפור של רדיוהד.

Ful Stop

הרכבת מתקרבת הרכבת מגיעה בואו ילדים לשבת הצטרפו למסיבה. ובאים נוסעים אל התחנה, אין להם כרטיסים - רק ריקוד-מוזר-של-תום-יורק ומנגינה... 

הרכבת הזאת - לא כל כך ברור מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, עד שהיא נזכרת שהיא בכלל שיר של רדיוהד. באלבום עם נגיעות אוריינטליות. 

זה שיר מעבר, קורץ מעט ל-On the run מ-Dark Side - גם הוא שיר מעבר. מהתת מודע אל המציאות. אולי.

Glass Eyes

שוב סצינה מסרט. הפתיחה מעלה לי מול העיניים את הסצנה ב-1984 כשהזוג יוצא לשדה (זה היה חלום? לא ראיתי את זה שנים...). זאת כבר לא התזמורת מראג'סטן. זאת הפילהרמונית של ניו יורק. מתנגנת ברקע בזמן שתום יורק כותב מכתב, משפיעה בדרכה על מה שהוא כותב בו.

Identikit

הביט המוביל של הקטע כאילו רומז שקלקסיקו ביקרו באולפן. השירה של תום מוציאה את זה מהמערב הפרוע הישר לאנגליה הגשומה והירוקה. מרגיש כאילו שהביט ממש משתנה לאורך השיר כדי להפוך אותו לאט לאט לביט רדיוהדי. כל השיר נבנה לתוך שיר של רדיוהד שכאילו הכרנו כבר. אבל אז הם שוב לוקחים את זה צעד אחד קדימה. עוד קצת קקופוניה מאורגנת שנבנית, גם אם לרגע קצר למשהו מובחן ולא מובחן. ואז גיטרה.

לא סולו כמו שאנחנו מכירים ברוקנרול. 

משהו מטריד, מצמרר, חורק. כמעט צורם. לא צורם.

מושלם מדי זה לא בריא.

The numbers

לפני שנתיים הייתי בהופעה של רוברט פלנט. את Going to california שר על הבמה רק עם הגיטריסט. השיר הזה יותר מלא בסאונדים ונגנים, אבל מאד מזכיר באווירתו את השיר ההוא. בצורת השירה של תום, בבלוזיות שלו. 

ושוב המקהלה. הפעם קצת יותר ארצית. לא מלאכים, בני אדם.

כאן התובנה מכה בי שלאורך כל האלבום הזה, רדיוהד מבינים בדיוק את מתי הם מצליחים להתקרב למשהו מוכר, מרגיע. ה"סאונד של רדיוהד". הם מתעקשים להוביל אליו. כמעט בכל שיר. אבל הם מובילים את הסוס לנהר ולא נותנים לו לשתות. כמו תנועה לא רצונית, דגדוג, בכל פעם שהם מתקרבים למשהו שאפשר לזהות - הם מיד שופכים עליו מלא צבע (מיתרים, אלקטרוניקה, ביט, בס, מקהלה), כדי שלא תחשוב שזה משהו שכבר ראית.

Present Tense

שוב אנחנו מרחיקים. גם גיאוגרפית, לא ברור אם אפריקה או דרום/מרכז אמריקה. אבל יש שם נבל. מרגיש פתאום שכל האלבום הוא יצירה סוריאליסטית, שכל האמנות שטמונה בה מיועדת בשביל שתתהה, תחשב, תפרש, תנסה להבין. אולי כל האמנות היא כזאת, בטוח רובה מתיימרת להיות. אני לא יודע אם זה כוון להיות ככה, אבל זאת התחושה שעטפה אותי עד כה. 

אבל גם השיר הזה נבנה למשהו אחר. מאז'ורי פתאום. ושוב הביט שהצליח להתמזג חזרה לצורה המוכרת שלו. נראה שעם כל שיר צריך לעבור תהליך, שאתה מתחיל אותו נורא מתוח. מסתקרן לך לאיטך, ונרגע כשהתמונה המלאה נגלית בפניך. 

וגם אז, יתנו לך כמה שניות טובות לבהות בה. לעכל.

Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief

עכשיו, פה אנחנו משחקים כבר במשחק מוכר. הכרנו אותו לא פעם באלבומים קודמים. ועדיין יש פה כבדות קלילה, או קלילות כבדה, לא בטוח שהבנתי לגמרי. הסאונד פה מתעתע מעט. המוסיקה נעה איתך מימין לשמאל, אבל לא שלמה כל הזמן, לא סימטרית. לא נותנת לך לנוע בנוחות. "תשאר על קצות הבהונות" היא פוקדת. 

כשאתה שם, היא מטיסה אותך לאיזה איזור ביניים שהוא בין הודו למזרח התיכון. לא לגמרי.

ראית לרגע את הארץ מלמעלה, שמעת אותה מדברת אליך. אבל מיד לוקחים אותך משם. בחזרה לחלל.

הקשר נותק.

בכלל, מרגישים שיש דגש מאד גדול על הבנייה של הקטע. מעט כמו יצירה קלאסית. נושא, פיתוח הנושא ו/או וואריאציות ופינאלה גדול שחוזר לנושא ממקום יותר בומבסטי. אפילו את השקט של סיום השירים התעקשו להדגיש. אם תרצו השקט הזה שאחרי שהמנצח סוגר את הידיים לאגרופים ולפני שמחיאת הכף הראשונה נשמעת.

רדיוהד כאילו מנסים להנציח את הרגע הזה - כמעט בכל שיר

True love waits

מצד אחד אתה מרגיש פרידה, אבל יש תחושה אופטימית.

המינימליזם של ההתחלה מזכיר את הרגעים הקסומים של סטיבן ווילסון כשהוא מנסה להתקרב לשקט.

מהמינימליזם  השיר קטן לתוך מין חור שחור, דווקא כשנוספים כלים נוספים. אולי אפילו חלוש, קלוש, תלוש. צרוד, טרוד.

שיר סיום שמתיישב כמעט כולו על מין ענן כזה שהצורה שלו מאד מזכירה לנו את הענן שבו יושב הסיום של Let down המעולה מ-OK Computer. 

זה זה, רק במסווה עדין יותר, כמעט אקוסטי. כל כך עדין שהוא מאיים להתפרק לתוך עצמו. אולי סוג של התפכחות מסוימת מההבטחה הגדולה שבאה עם OK Computer והתקופה בה הוא יצא.

ואולי זה בעצם כל מה שהאלבום הזה מייצג. דבר אינו אידיאלי. בכל דבר יש שבר. אם נהיה חכמים, נמצא את היופי גם בשברים, ולא נהלל רק את המושלם.

אור וירושלים

החורף הירושלמי תמיד עושה לי חשק למוזיקה טובה. כנראה שיש לי כמה פיוזים שרופים במוח, כי כשריח הגשם הראשון 

עומד באוויר, אוטומאטית מתחילים להתנגן לי שירים בראש, והחשק לקפוץ לשמוע הופעה מתחיל לגרד באוזניים.

אתמול, עדיין לגמרי אפוף באווירת החג, זה קרה מוקדם מהצפוי - ממש מיד אחרי הגשם הראשון, מצאתי את עצמי בצוללת הצהובה לדאבל פיצ'ר - רותם אור, ואחריה להקת פולו. שלפתי סווטשירט של פסטיבל לידס מהארון (בשביל להעצים את החוויה), ויצאתי לי לשמוע קצת מוזיקה חיה. 

זה התחיל עם ההופעה של רותם אור, שבשבילה הגעתי לערב ההופעות הזה. אמנם אין שום דבר צפוני במוזיקה שלה (אולי מעט השפעות צפון אירופאיות) - אבל השיר Northern Song של הביטלס מתאר, לדעתי, בצורה טובה מאד את תחושת הקהל מהמוסיקה של רותם:

If you're listening to this song

You may think the chords are going wrong

But they're not

(S)He just wrote it like that.

When you're listening late at night

You may think the band are not quite right

But they are, They just play it like that.

רבות נכתב כבר על רותם אור, ועל אלבומה המצוין Hard Magic. קטונתי מלהתחרות באנשים המצוינים שביקרו ודיברו עליה, אבל החוויה הסוריאליסטית של להיות בהופעה שלה בהחלט ראויה לפוסט, אז הנה. 

למוסיקה של אור, שניחוחות מעורבים של כמה זמרות ענקיות עולים מהקול שלה, אין מבנה סטנדרטי של שירי פופ/רוק - הבייסליין לא אחיד לאורך שיר שלם, התיפוף נע בין ביטים שבורים לקצבים ג'זיים (ואפילו נגיעה של קסטנייטות), אין כמעט גיטרות חשמליות, ואפילו השירה לפעמים מתחלפת בלחישה חרישית. אבל כנראה שלזה מתייחס השם של האלבום - It's magic - but not of the easy listening kind. למעשה, כשבתחילת ההופעה מערכת הקלידים  שעליהם ניגנה קרסה והפסיקה לעבוד - זה כמעט היה נשמע חלק מהחוויה שהיא מנסה להעביר לנו.

אני מודה שבאתי עם חששות למופע הזה. את כל האלבום שלה כתבה והקליטה רותם לבדה בבית, והתוצאה לא פחות ממרהיבה - יעידו המצעדים. הפחד שלי מהערב הזה, הוא שחלק מהקסם של האלבום יעלם במופע לייב. להפוך דבר fכל כך אינטימי להופעה מול קהל, זה לא דבר פשוט. האלבום של רותם אור, שמתאפיין לטעמי בשימת *** אחד גדול על העולם הזה, ובגישת "אני עושה מה שאני רוצה לעשות, בלי תכתיבים מבחוץ", הביא אותה פתאום אל העין (והאוזן) הציבורית, וההצלחה היא אדירה. אני בספק אם אור חישבה את מכירות האלבומים, או מחירי הכרטיסים להופעות כשישבה בבית והקליטה את האלבום. למעשה, נראה כאילו היא הקליטה את האלבום הזה בעיקר בשביל עצמה - וההצלחה שלו, היא רק בונוס. בונוס נפלא.

התשובה לחששות שלי לא איחרה לבוא. אולם מלא (אם כי הצוללת בחרו באופן תמוה לעשות את זה מופע ישיבה), חבורת נגנים סופר מוכשרת ואחת רותם אור - עם כריזמה בגוון ביישני, שלמרות חוסר הנסיון שלה כפרונט וומן, לא הייתה מביישת הרבה זמרות ענקיות (ותסלחו לי מראש - אבל אני לא מתכוון לעשות פה השוואות לזמרות אחרות). האנרגיות על הבמה היו אדירות. הבאסיסט דן קרפמן לא יכל להפסיק לחייך ולזוז על הבמה, אפילו למוזיקה שהיא לעיתים לא רקידה בעליל. המתופף רן יעקובוביץ המופלא, שהשתמש בכל הבא ליד בשביל לייצר סאונדים שיצאו ישירות מהדמיון של אור באלבום, עשה פלאים על הבמה, ולצד האדישות היחסית של דן בר יעקב, הקלידן והגיטריסט לכל המתרחש לצידו - עמדה רותם אור, מנצחת על כולם בלי מילים, בלי מבטים - רק קול אחד מדהים. 

העיבוד המינימאלי שעבר על השירים לקראת ההופעה, אמנם הוריד מעט מהקסם של האלבום, אבל יצר קסם חדש לגמרי - בחסות הסאונד הבלתי נתפס של "הצוללת הצהובה", שהוא כנראה אחד ממועדוני ההופעות הבודדים שיכולים לארח כל סוג של אמן, החל מרוק כבד ומטאל, ועד הדרים רוק של רותם אור והאמביינט הרך של פולו שעלו מיד אחריה. שאפו.

לסיכום, משהו טוב קורה במדינה הפרובינציאלית והקטנה שלנו. מוזיקה מטורפת מכל הז'אנרים בוקעת מבארים אפלוליים וממועדוני הופעות מעולים. רותם אור היא אמנם רק דוגמא אחת מני רבים, אך היא מייצגת דור שלם של אמנים מעולים שגדלים פה, ויהיו יום אחד גאווה גדולה. אני לא אתפלא אם עוד כמה שנים הבחורה הבלונדינית הזאת תופיע בבמה מרכזית של פסטיבל אירופאי גדול. אני את החתימה שלי קיבלתי - עכשיו הגיע תורו של שאר העולם.

כולם צריכים אבנים

כשיורד היום על יובל ה-50 להופעתם הראשונה של ה"אבנים המתגלגלות" במועדון ה-Marquee בלונדון, אני נזכר בסרט תיעודי שראיתי לא מזמן על הלהקה המופלאה הזאת. הלהקה ששברה את כל השיאים שאפשר לדמיין במוזיקה - מספר התקליטים הגדול ביותר, ההופעה עם הקהל הגדול ביותר בהיסטוריה (חצי מיליון איש!) ועוד ועוד.

במקומות מסויימים, כשאומרים רוק'נ'רול מתכוונים ישירות לרולינג סטונס. לצערי, ארצנו הקטנטונת לא התאפיינה בתכונה הזאת. וחבל. אני עצמי (מודה ומתוודה), נדבקתי בחיידק הרולינג סטונס מבועז כהן (שדרן 88FM), בפינתו היומית "פינת האבן המתגלגלת" - שעושה חסד נדיר עם הלהקה האדירה הזאת. 

הטלוויזיה מספקת רגעים נדירים של אושר. בין כל הריאלטי, סיט-קום, דוקו-שוק, אוכל ואופנה, המקום של המוסיקה קטן יחסית. אבל יס דוקו תמיד מפתיע בדיוק שכבר נמאס לך ממנו. לפני כמה חודשים תפסתי בהקלטה (תודה ליס מקס, וזהו עם הפרסומות הסמויות בינתיים) את הסרט הדוקומנטרי 'Shine a light'. הסרט, שבוים ע"י לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, מתאר הופעה של ה'אבנים המתגלגלות' בתיאטרון הביקון בניו-יורק בשנת 2006. בסרט, מלבד ההופעה במלואה, שזורים קטעי ראיונות מכל השנים של חברי הלהקה. קטע אחד מתוך הראיונות תפס אותי במיוחד, כאשר קית' ריצ'ארדס נשאל מי הוא חושב שגיטריסט יותר טוב - הוא או רוני ווד:

I know the truth, we're both pretty lousy but together we're better than ten others

אז אכן כך. אני לא אשקר, שרואים את ריצ'רדס מנסה לשחזר סולואים שנכתבו לפני לפחות 6-7 נסיונות גמילה מכל סם אפשרי, מבינים שהנס הרפואי הזה כבר עבר את השיא. שמאזינים טוב טוב, אפשר לזהות גם שברים בקול של מיק ג'אגר, אבל היי, הבן אדם קרוב לגיל 70 ומופיע כבר 50 שנה - הלוואי על כל אמן.

אם מנסים לרשום את המתכון ל-מהו רוקנרול, הרבה דברים יעלו. תהיה קול, תעשה מלא סמים, תבגוד באשתך, תרסק כמה חדרי מלון, תביך את עצמך בציבור, תסתובב באוטובוס בטור עולמי, תשבור איזו גיטרה, תעשה איזו שורה, שים זין על העולם. או במילותיו של ריי מנזרק (קלידן הדורס) בהופעה האדירה שלהם לפני כחודש בישראל:

Go home, light a joint and get laid. Make love not war... 

מה שבולט במיוחד שמסתכלים על החברים המזדקנים, זה שכנראה יש להם את המרכיב הסודי למתכון הזה, שגורם להם לעשות אותו כל כך טוב - האנרגיות המטורפות שיש להם על הבמה. לאנשים האלו, הרוק והבלוז זורם בנשמה. לא סתם Maroon 5 כתבו עליו שיר - מיק ג'אגר בגיל 62 מקפיץ את הקהל כאילו היה ג'יי זי. הוא וקית' ריצ'ארדס, שעברו לא מעט משברים ברבות השנים, בין אם בין השניים (משולש האהבים עם מריאן פיית'פול) ובין אם עם עצמם (חברות קבועה במכוני הגמילה למיניהם) עומדים על הבמה כמו הלהקות הצעירות הגדולות בעולם. קופצים, רוקדים, מעשנים, מפלרטטים ובעיקר בעיקר נהנים מכל רגע. וכמו שיגיד לכם כל כוכב מזדקן - זה לא שווה להמשיך אם זה כבר לא כיף.

אז שוב, מתפספסים להם כמה צלילים פה ושם, הסולו כבר לא מהיר ווירטואוזי כמו פעם, התיפוף כבר לא מדויק כמו שהיה, והקמטים מכסים כל חלק בפנים. אבל הצורה שבה מחזיקים גיטרה, הדרך בה פונים אל הקהל - כל אלה לא דברים ששוכחים. כשרואים אותם משתפים פעולה עם אמנים צעירים ומבוגרים כאחד, אפשר להבין את הקסם הזה. מי לא היה רוצה לעמוד על במה אחת עם אגדות חיות. ג'ק ווייט, אושיית רוקנרול בפני עצמו, עולה לנגן ליד ג'אגר על 2 גיטרות אקוסטיות, לא יכול להוריד את החיוך מהפרצוף, ואפילו עליו ניכרת ההתרגשות. באדי גאי, אגדת בלוז מהגדולות שיש נותן להם את הכבוד, ואפילו כריסטינה אגילרה לא עומדת בפני הקסם האלמותי של האבן המתגלגלת ומוציאה את הרוקנרול שבתוכה.

לסיכום היום המיוחד הזה - מי שמזדמן לו להיות בלונדון בשבועיים הקרובים, מתבקש לסור לגלריית Somerset House, שם יוכל לראות תערוכת צילום שמכסה את כל ההיסטוריה של הסטונז. ומכיוון שההיסטוריה של הרוקנרול כולו, החל מהפלישה הבריטית לבמה האמריקאית ועד הבלוז רוק האלטרנטיבי, שזורה וקשורה עם הסיפור של חבורת האמנים שלאורך השנים היו הרולינג סטונז, כנראה שזאת תהיה חוויה מרתקת.

בשבילי, שכנראה לא יזדמן לי לבקר בתערוכה הזאת, נותר רק לקוות ש-50 שנה לא יספקו את צימאון הבמה של ארבעת החברים הנוכחיים של הסטונז, ואולי עוד אזכה לראות את התופעה הזאת על הבמה. אני מאד מקווה שזה יהיה בישראל, כי גם לנו מגיע, אבל אם יש להקה שהייתי נוסע עד קצה העולם ובחזרה בשביל לראות אותם על הבמה - ה"אבנים המתגלגלות" זאת היא. גם בגיל 50 (שלי או של הלהקה).

רגעים נדירים של רוקנרול

יש שאומרים שהרוקנרול מת, נפטר. אולי בשיבה טובה, אולי בכלל מהרעלת אלכוהול, או מנת יתר של הרואין, בגיל מאוחר יחסית, אבל זה קורה לכולם. אני יכול להסכים עם האמירה הזאת, עם הסתייגות אחת - יחסית למת, הז'אנר בועט הרבה יותר מהמצופה. יותר מזה, בכדי לחזות בפלא הגריאטרי אפילו לא צריך לצאת מהארץ - קפצו בהזדמנות להופעה של גבע אלון, תבינו על מה אני מדבר. 

אמרו עליו שהוא חיקוי של ניל יאנג, שאלו למה הוא מתעקש לשיר באנגלית, אמרו שהאלבומים שלו לא מספיק מעניינים. אז אמרו. גבע אלון, כבר מימי Flying Baby העליזים, הוא אמן שצריך לשים לב אליו. אמן שהולך עם הדרך שלו עד הסוף, גם אם הוא דורך על כמה פרות קדושות בדרך. 

את גבע אלון אני מכיר יותר מ-5 שנים, עת נכנסתי לחנות "התו השמיני" בירושלים בניסיון לגלות מוזיקה מעניינת וחדשה. תומר, מוכר חביב ומוכר מאד בסצנת התו השמיני, הציע לי לשמוע את הבחור הזה, הסולן של הפליינג בייבי, שמוציא אלבום סולו ראשון. שני שירים, וכבר נשביתי בקסם. בשנים האחרונות, הייתי בלא מעט הופעות של הבחור המוכשר הזה. הופעות אקוסטיות בהן גבע היה לבד על הבמה, חשוף לעיני הקהל עם גיטרה, מפוחית על מתקן "דילן" ופדל עם תוף מרים. הופעת קאברים לניל יאנג בפסטיבל 40 שנה לוודסטוק. הופעות חשמליות עם להקת Tree, והופעה אחת בסיבוב הנוכחי, עם הלהקה החדשה. 

אף הופעה שהייתי בה בארץ (אפילו לא הופעות של גבע עצמו), לא משתווה באנרגיות ובצלילים להופעה שזכיתי להיות בה אתמול. ההופעות של גבע, באופן כללי, תמיד מרגשות אותי. אני וחברתי ביססנו קשר מוצלח וארוך שנים על הופעות של גבע אלון. האהבה למוזיקה זורמת לנו בדם כמעט כמו האהבה אחד לשנייה, וגבע אלון הוא החוט המקשר בין הטעמים המעט שונים שלנו. אבל אתמול, זכינו לחוויה אדירה, שלא רואים בכל יום. 

הערב התחיל בהפתעה. סימן להמשך אולי. בשעה 22:10, עולה על הבמה בחור שנראה כאילו הוציאו אותו מבוורלי הילס 90210, עם ז'קט של ספורטאים ושיער ארוך שנגנב מהאייטיז. אחרי שיר אחד, הוא מספר שקוראים לו דותן, והוא מגיע מאמסטרדם. אתו על הבמה, גיטריסט סופר מוכשר. אחרי שניגנו קאבר יפהפה לשיר של ג'ון מאייר - I don't trust myself - כבר היה ברור, שהאמן ההולנדי נותן את הטון לערב הבינלאומי המיוחד שעומד לבוא.

הקהל בא בטירוף, וגם הרבה לפני שעת פתיחת המופע הרשמית (אף הופעה לא מתחילה בזמן במדינה הזאת), האנשים הצטופפו להם במרכז הרחבה מול הבמה, רק שלא יתפסו להם את המקום. כשגבע עלה, לצלילי The great enlightment, שיר מהאלבום החדש, פרצופים מחויכים נצפו מכל עבר, והקהל התנועע באיטיות עם הקצב. אפילו איש הסאונד התפעל מהעוצמה שמילאה את החדרון הצפוף שהצוללת קוראת לו אולם הופעות. בשיחה קצרה אחרי ההופעה עם כרמי, שהציג עצמו כשותף להפקה, הוא טען שאחרי שנים רבות שגבע היה מופיע במעבדה (כיום זאפה ירושלים), הוחלט את המופע הזה לעשות בצוללת. "בגלל הסאונד" הוא אומר, וצודק. אני בספק אם יש מועדון בארץ שיש לו סאונד שמתקרב לקרסוליים של הצוללת - שעושים עבודה מעולה בתחום הזה.

גבע פתח את המופע עם הלהקה, במספר שירים מכל רפרטואר האלבומים של גבע. הלהקה, שעדיפה בעיני בהרבה על Tree המוגזמים בפסיכודליות הקיטצ'ית שלהם, כוללת את איסר טננבאום, מתופף-על בזכות עצמו, אבל גם בזכות הלהקה האדירה שהוא מנגן בה כבר 20 שנה - רוקפור. על הבס, צוק - נותן את כל כולו על הבמה, ורואים שהוא מחובר באינפוזיה למוסיקה שמתנגנת לידו, על הגיטרה החשמלית (שב-Tree נראתה כפונקציה מיותרת לחלוטין) - יפתח שחף, שיודע מתי להתבלט ומתי לתת ל-Main man גבע, גיטריסט  מדהים בפני עצמו, את הבכורה. אחרי ביצוע מדהים של Memories, מתוך The wall of sound, אלבומו השני, גבע מזמין לבמה את DePedro.

DePedro, אמן ספרדי מעניין מאד שמוכר בארץ בעיקר בזכות הלהיט Te Sigo Soñando, הוא בחור עם נוכחות בימתית מרשימה. הבחור גבוה, חסון וחייכן, ובעיקר משרה אווירה שמחה ונעימה על הבמה. לאורך כל הזמן שלו על הבמה, הוא מעודד את הקהל, מחייך, ומסמן ללהקה בכל רגע שאפשר, כמה הם טובים, וכמה כיף לו להיות איתם. DePedro, שחבר לגבע אלון בסיבוב ההופעות שלו בספרד לאחרונה, מרגיש כמעט כמו חלק טבעי במבנה הזה של "גבע אלון ולהקתו". הקהל, שחלקו הגיע במיוחד בשביל האמן הספרדי, נכנס לאקסטזה. גם בשירים של DePedro שנוגנו עם הלהקה, וגם כשהוא מצטרף לשירים של גבע, הקהל מוחא כפיים, מצטרף בשירה אפילו לשירים שהוא לא מכיר.

לא כל יום רואים חיבור כזה מוצלח של כלל האלמנטים שנמצאים במקום אחד בזמן אחד. הסאונד, גבע, הלהקה, DePedro והקהל, אוי הקהל. אלה הרגעים שעושים רוקנרול. רוקנרול אמיתי, בועט, מכסח, מרעיש, מפוצץ אזניים. אני, שעד היום הייתי חסיד גדול יותר של ההופעות האקוסטיות של גבע, מגלה מחדש את הרוקנרול שבי. הדבר נאמר, אם לא לזכות גבע והלהקה, לזכותו של המקום עם הסאונד המדהים וכמובן איש הסאונד, שעשה עבודת אומנות. כל דיסטורשיין נשמע נכון, השירה נשמעת טוב מבעד לגיטרות, ואפילו הגיטרות האקוסטיות נשמעות בבירור מעל התופים והבס המחשמלים. לעומת הופעות קודמות עם להקת Tree, שבהן כל הסאונד התערבל לתוך בליל בלתי נהיר של רעש, הלהקה החדשה יודעת איפה לחשמל ואיפה להרפות, בשביל להוציא החוצה את האלמנטים הנכונים של המוזיקה.

לאחר כמה שירים, כבר היה ברור שההצהרה של דפדרו ש"הוא ממש עצוב שזה נגמר" היא אמיתית ובאה מהלב. לאחר נגינת השיר שדרש הקהל - Te Sigo Sonando, דפדרו יורד מהבמה, ומאפשר לגבע והלהקה לסיים את ההופעה שלהם. לאחר הירידה, מבצע גבע את "Carolina" ועוד שיר מהאלבום החדש, ביחד עם להיטים מכלל האלבומים, כשבולט במיוחד ביניהם הוא The wall of sound, שמאפשר לנו לראות את הלהקה באקשן מלא. סולואים מפליגים של גבע, שחף מרגש על החשמלית, ואיסר טננבאום מנצח על כולם בג'אם האינסופי הזה. בעיקר, יש על הבמה הרבה מאד רגש, שמביא לסה"כ של כ-12 דקות של מוסיקה טהורה - כמעט בלי שירה.

בסוף המופע, הלהקה יורדת, ופתאום קהל של אולי 200 איש, עושה רעש של 5000, בקריאה ללהקה לחזור. הלהקה מתעכבת מעט, אבל הקהל לא מרפה. האזניים מצלצלות, אבל מבקשות עוד. הגוף עייף מריקוד, אבל הראש רוצה להמשיך את הערב הזה - שלא ייגמר לעולם. לבסוף, אחרי מספר דקות של חרדה (שמא לא יחזרו - אבל הם תמיד חוזרים בסוף), גבע חוזר לבד עם DePedro. הם מצהירים שזה לא היה מתוכנן, ודפדרו מספר שהוא הולך לנגן שיר מקסיקני ומבקש מהקהל לא לבכות. כאן, דפדרו מראה את היכולות שלו על הגיטרה, כשגבע מלווה בזהירות. כשרק שניהם על הבמה, החיבור מאד ברור - גבע לא אמן פלמנקו, אבל שניהם אמני גיטרה ברמה שלא תבייש את הגדולים ביותר. אני אתן לכם להחליט אם לבכות או לא:

אחרי השיר הזה, גבע ודפדרו מתפנים לנגן את Sunny Day, מתוך אלבומו הראשון של גבע - Days of Hunger. שיר שנכתב ע"י גבע לגיטרה אחת, אבל על הבמה הזאת - נשמע כאילו נכתב במיוחד לדואט שכזה. הלהקה בשלב זה חוזרת, ומנגנת עוד שני שירים לפני שהם יורדים. אבל זה לא מספיק לקהל התובעני, שנשאר דקות רבות לאחר "סוף המופע" למחוא כפיים, לשרוק ולצעוק לחברים לחזור לבמה. לאחר מספר דקות, גבע אלון נעתר, ומחליט לחזור לבמה, הפעם לבד. לאחר כמה שניות של אלתורים, כבר ברור לכולם שזה הרגע האמיתי שכולם מחכים לו - השיר Relaxation, שאהוב במיוחד על הקהל הוותיק. פתאום גבע, שהיה כוכב הערב, מתחבא מהזרקורים בזמן שהוא מנגן ברוך את הפתיחה. גבע בחור ביישן, במיוחד כשהוא לבד על הבמה. אבל הביישנות לא מעיבה על השיר, אלא רק מוסיפה. מתוך הביישנות, זה רק יותר מדהים לראות את הביצוע המרגש, המרהיב, הגרנדיוזי והמהפנט של גבע על הגיטרה. עם גיטרה אקוסטית וסט מרשים של פדלים, גבע לבדו נשמע כמו להקה שלמה, והקהל, שעד עכשיו לא הפסיק להתלהב, עומד שמוט לסת ולשון אל מול התופעה שעומדת מולם.

בכך מסתיים ערב מדהים של רוקנרול שמשאיר בעיקר טעם של עוד. גבע כנראה ימשיך להשתפר, ואני כנראה אמשיך לבוא באדיקות לכל הופעה - ולהתרגש כמו ילד, שלראשונה שומע את הצליל המהפנט של הגיטרה החשמלית.

לסיום, אשאיר אתכם עם הקלטה שלי של Relaxation מתוך ההופעה, למרות שקשה להעביר Vibes בווידאו, אני חושב שזה מעביר בצורה טובה את ההרגשה שהייתה באולם בסופו של הערב. אני, את ההופעה הזאת לא אשכח.


הערה: כל הסרטונים בפוסט זה צולמו על ידי במצלמת הפלאפון - התנצלותי הכנה על איכות התמונה הירודה.

ההופעה שלא הייתה (ולא תהיה לעולם)

באמצע שנת 1966 זה נגמר.

הביטלמניה, תופעה ראשונית וחד פעמית, עד אז, נפסקה בפתאומיות. חברי הביטלס מחליטים במפתיע להפסיק להופיע, ולהתרכז בהקלטת אלבומים. מדוע זה מפתיע? מלבד המובן מאליו - שסיבוב הופעות (בעיקר של הביטלס) בשנים האלו היה שווה המון כסף בהכנסות ללהקה, אפשר לציין את העובדה שכל הופעה של הלהקה בין השנים '63 ל- '66 הייתה הצלחה כבירה. 

לביטלס, כנראה הלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים (לפחות במימדי התופעה, אם לא במכירות או באיכות השירים), פשוט נמאס. רבים (ואני ביניהם) יאמרו שזה הצעד הכי טוב שלהקה אי פעם לקחה בצורה מפוכחת. ארבעת המופלאים צפנו עצמם באולפנים, ומלבד גיחה אחת קצרה לעולם שבחוץ, ב-30 בינואר 1969, על הגג של משרדי חברת ההפקות Apple, לא עלו על הבמה יותר לעולם. 

בגלל, או אולי בזכות השנים האלו, בהן הלהקה האדירה הזאת לא הופיעו, אנחנו יכולים היום לשבת ולשמוע אלבומים אדירים שהוקלטו לפני יותר מ-40 שנה, ונשמעים רלוונטיים, איכותיים וחדשניים גם היום. 

רשימת האלבומים ששיריהם לא זכו להופיע אפילו פעם אחת בהופעה (ואני לא מחשיב קאברים, מחוות ושאר שיקוצים - טובים ככל שיהיו) תפתיע כנראה רבים: Sgt. Pepper, Magical Mystery Tour, The White Album, Yellow Submarine וכמובן יצירת המופת Abbey Road. חמישה אלבומי מופת שלא זכו להישמע על במה. נשים בצד את ההופעה על הגג, שבה שרו מספר שירים מ-Let it be ושיר אחד מ-Abbey Road, ונקבל אלבומים שלמים, קונספטים, צלילים וחוויות שלעולם לא יישמעו או ייראו על שום במה בעולם.

הסיפור שלי (פרי מוחי הקודח כמובן, למעט מספר עובדות שוליות), מתחיל בסוף ספטמבר, שנת 1969. ג'ורג' מרטין, מפיקם הדגול של ה-Fab Four, יושב על כורסא שחורה גדולה בקונטרול של סטודיו 1 באולפני Abbey Road. תוך עישון סיגריה, הוא מאזין בפעם העשירית לאלבום המלא שזה עתה סיים להפיק. הוא מתקשה להאמין שהצלילים שהוא שומע הגיעו מהלהקה השבורה, המסוכסכת והעצבנית שרק כמה ימים קודם יצאו מאותו אולפן ממש. 

"אולי בכל זאת נשאר משהו...", הוא חושב לעצמו, והנורה במוח נדלקת.

ג'ון ופול כבר בקושי מדברים, חברת ההפקות בחובות ענקיים, ג'ורג' מתחיל כבר לפנטז על שיתופי פעולה אפשריים עם החבר הקרוב אריק קלפטון, ורינגו - טוב, הוא נשאר רינגו. זורם. 

תופעת הביטלס קרובה לסיום. והוא יהיה זה שיצטרך בקרוב להכריז על כך לעולם. בהיסטוריה של המוזיקה, הוא חושב, לא חסרים רגעים דרמטיים. הרגע הזה, כנראה, יעקוף את כולם. אבל בינלאומי. נערות צעירות קופצות מהגגות. האדון מרטין מתחיל להזיע, ומיד יורד למשרדים, לעשות שלושה טלפונים. מהקל לכבד. את הרביעי הוא יצטרך לשכנע אישית. טלפון לא יספיק.

השניים הראשונים עוברים בקלות. רינגו שמח לשמוע על ההזדמנות. גם ככה משעמם לו. ג'ורג' עונה לטלפון, ובשקט האופייני לו מקבל את הגזירה, כאילו לא היה ספק בכלל שזה מה שיקרה. עם פול, המצב מסובך יותר.

"ממזר אחד, ראית הזדמנות עסקית, ואתה רק רוצה לנצל אותנו הה? הביטלס כבר לא. תשלים עם זה.", הוא אומר.

"תפסיק להיות פסימי, זאת הופעת העשור. נעשה על זה סרטים. לא ישכחו אתכם בחיים אחר כך."

"ומה אומר המזוקן?"

"לא דיברתי איתו, אבל אני מבטיח - יהיה בסדר."

"נו... באמת... עכשיו?"

"אם לא עכשיו, מתי?"

"תן לנו 5-6 שנים, להירגע, להשתחרר מהעול, נעשה קאמבק. יהיה ענק. אני לא במצב לזה עכשיו."

"פול, תעשה את זה בשבילי. פעם אחרונה ודי. Leave with a bang."

(שתיקה ארוכה על הקו) ... "טוב, שמע, אם אתה מצליח לשכנע את מיסטר Give peace a chance, אני בפנים."

"תודה לך, נתראה בקרוב."

מחויך וטוב לב, מרטין מתחיל להכין את הנאום. שבוע לאחר מכן, הוא תופס את ג'ון בסטודיו בהקלטות של הלהקה החדשה - Plastic Ono Band. הם נכנסים למשרד צדדי בכדי לדבר:

"ג'ון, תקשיב, אני יודע על כל המחלוקות. אני יודע שזה קשה לכולם. אבל בוא נעשה את זה, פעם אחת אחרונה. נסגור את זה בהופעה אחת - וודסטוק של הביטלס בלבד".

"די, עזוב אותי מחלומות הזויים. יש לי חיים, אני סיימתי איתם."

"אני צריך אותך. אתה הלהקה. תשלים איתם, לערב אחד. אני לא אבקש עוד קאמבק בחיים".

"אתה סתם מחפש כסף לכסות חובות. אני גמרתי עם החומריות. אני רוצה שלום ואהבה, לא מריבות וכסף".

"אולי, אבל זאת הזדמנות להפיץ את כל המסרים שלך, וגם לסיים את זה בדרכי נועם".

הוויכוח נמשך כ-20 דקות, ג'ון בסוף מתרצה. 

"מופע קריסמס בהייד פארק הה? ממזר." אומר ג'ון בחיוך אופייני ובוהה בו מבעד למשקפיים העגולות.

"זה בדיוק מה שפול אמר." עונה מרטין בקריצה.

נריץ קדימה כמה חודשים. 24.12.1969 - 18:00. 

הפלייליסט כבר מוכן, אבל האווירה מאחורי הקלעים קשה. ג'ון ויוקו יושבים בצד אחד של האוהל, עם כוסות תה מהבילות. יוקו מגלגלת עיניים למראה פול, שמשנן את רשימת השירים בפעם האחרונה. ג'ורג' ורינגו מסתובבים בחלל האוהל, מעבירים סיגריות מגולגלות עם חומר לא מזוהה לכל מי שמעוניין. קלפטון לוקח שכטה בשמחה. "יפה לך וורוד, ריצ'" הוא זורק לכיוון רינגו. 

"קדימה, תתלבשו, עולים עוד שעה", צועק מרטין.

ג'ון ופול מתלבשים, כל אחד בפינה אחרת של האוהל. "Let's get this over with" מסנן לנון מתחת לשפם. "Yeah, shut up already" מעיר מקרטני. רינגו מתלוצץ - "כדאי שתהיו טובים הערב חברים, אני לא יכול להחזיק את הלהקה לבד". 

כולם צוחקים, וקצת מתח משתחרר. עוד כמה דקות מתוחות עוברות, ומנהל הבמה צועק מלמעלה - "5 דקות!".

המופלאים לשעבר, עולים לבמה בתלבושות סרג'נט פפר המגוחכות, לקול תשואות רמות של 250,000 צופים נרגשים (אם כי קפואים). ללא מילות הקדמה, הם מתחילים לנגן את השיר הראשון - Sgt. pepper. שתי דקות בלבד של שיר מחזירות את הלהקה אחורה. זעקות הנערות לא השתנו בשנים שעברו. תשואות הקהל לא מפסיקות במשך 10 דקות שלמות, הלהקה מנסה להתחיל את השיר השני, אבל הקהל לא נותן.

פול ניגש למיקרופון - "אוי, שתקו כבר" הוא אומר, בגיחוך. צחוק מתגלגל בכל הפארק. חצי חיוך נרשם גם מכיוונו של לנון.  

לאחר שמשתרר חצי שקט, החברים חוזרים לנגן. ג'ון מתיישב על האורגן. צלילי הפתיחה של Lucy in the sky, מרימים שוב את הקהל. התופים של רינגו לפני הפזמון, לא משאירים מקום לספק. הקהל באקסטזה, בעזרתם האדיבה של לא מעט חומרים לא חוקיים. תגרות קטנות עם שוטרים נצפות בקצוות של איזור ההופעה.

"תודה", יורק ג'ון למיקרופון בסוף השיר. ותופס גיטרה עבור השיר הבא - Back in the USSR. רוקנרול משובח. עכשיו כבר אי אפשר לטעות, כולם נהנים מתשומת הלב. בסוף השיר, ג'ון תופס את המיקרופון - "ולחשוב שאני אמרתי שזה רעיון גרוע..." (צחוק בקהל). "אוקיי, יכול להיות ששמעתם על האלבום האחרון שלנו" (תשואות אדירות). "חשבתי ככה."

צלילים ראשונים של I want you (she's so heavy) מתנגנים. השיר נמשך 12 דקות שלמות, וג'ורג', שקולט את החוויה בפעם הראשונה, מחייך לעצמו וקורץ לג'ורג' מרטין מאחורי הקלעים. בסוף השיר, פול מתיישב ליד הפסנתר. "עכשיו זה קורה" הוא חושב לעצמו תוך שהוא מנגן את You never give me your money. משם הלהקה ממשיכה לנגן את כל צד B של האלבום המופלא Abbey Road שכבר הגיע למקום ראשון בכל המצעדים הנחשבים בעולם.

250,000 גרונות מכירים כל מילה. אחרי כמה דקות ג'ון מתעקש לקחת את המיקרופון לבד למשפט האחרון בThe End -

""And in the end, the love you make, is equal to the love you take..."

הלהקה יורדת מהבמה.
הקהל דורש עוד - בידיעה שיקבל.

3 דקות עוברות, והלהקה עולה עם החבר קלפטון. ג'ורג' עובר לפסנתר ומנגן את ההקדמה של While my guitar gently weeps. קלפטון, באמצע השיר, משתיק את הקהל עם סולו מרהיב של 5 דקות. קלפטון כבר אז נחשב לאלוהים באי הבריטי. הקהל לא מאמין שהוא נמצא ברגע הזה. בסוף השיר, הוא ניגש למיקרופון - "אני כל כך מתרגש, אני לא מאמין שזכיתי לכבוד הזה. החבר'ה האלה הם אגדות בחייהם, אני הולך לבכות מאחורי הקלעים", ויורד לקול תשואות הקהל.

הביטלס, שלרגע נעלמו כל המחלוקות ביניהם, מתפנים להמשיך את ההופעה.
Blackbird, The fool on the hill ולאחר מכן, Blue jay way (שג'ורג' התעקש להכניס), מתנגנים ברצף.
ג'ון, שמהר מאד התרגל למעמד החדש-ישן, מתחיל את Strawberry fields, ופול מתקרב אליו בזהירות. חיוך ביישני בין השניים מסמן סגירת מעגל.

ג'ון ניגש בסוף השיר למיקרופון - "אני אוהב את כולכם. אנחנו אוהבים אתכם. תודה על כל התמיכה, עשינו את זה בשבילכם, ורק בשבילכם". פול נדחף גם הוא "זו סוף הדרך בשבילנו, תודה לחברים שהיו איתנו". רינגו, כמובן, לא נשאר חייב - "היה פצצה לא?". ורק ג'ורג' מחזיק את הגיטרה ומזיל דמעה אחת, שמסמלת את כל הערב, ובכלל לא מעט שנים של חברות ושותפות אמיתית.

"אני רוצה להודות לאיש שהפך את הערב הזה מחלום למציאות - ג'ורג' מרטין!" אומר פול, והקהל משתגע.
מרטין עולה לבמה בחיוך המבויש שלו, ומזמין את כולם לחיבוק קבוצתי. ג'ון תופס את המיקרופון "רגע רגע, עוד שיר אחד, ג'ורג' - הבטחת. זה המסר שלנו אליכם הלילה".

רביעיית כלי קשת עולים לבמה, ומנגנים את הפתיח של All you need is love. פרחים, תחתונים ועוד מיני חפצים נזרקים לכיוון הבמה.

הערב הקצר, מסתיים בחיבוק קצר אך ממצה של ארבעת המופלאים עם המפיק הענק ג'ורג' מרטין.

זקני לונדון מספרים שמעולם לא ראו כל כך הרבה אנשים מחייכים בערב אחד בעיר האפרורית.


וכך מסתיים מסע דמיוני, אך מופלא, לאנגליה של סוף שנות ה-60. המופלאים המשיכו, כל אחד בדרכו, ואף אחד לבדו לא זכה להצלחה וההערכה שזכו לה ביחד. אולי זה המסר האמיתי שהם הנחילו לנו - אהבה, זה כל מה שאתם צריכים.

This one goes out to the band I love

לכל חובב מוסיקה יש את השיר הזה, האלבום הזה, האוסף הזה או הלהקה הזאת שהראתה לו את הדרך. הדבר הזה שהוא שמע בילדות או בנערות שגרם לו להבין שצריך להכיר עוד, להפתח, לשמוע ובעיקר להקשיב. אצלי אלה היו R.E.M. אני אפילו לא זוכר באיזה גיל זה היה. אולי זה היה Man on the moon שחרשו עליו ברדיו, אולי זה היה הקליפ המשונה ל- Losing my religion או בכלל  Texarkana שחבר השמיע לי. אם זה בכלל היה שיר. אולי זה בכלל היה האלבום Out of time, הראשון שקניתי שלהם.

המילים הבאות לא באות להספיד את R.E.M., שכן המוסיקה שלהם תשאר איתנו עוד הרבה מאד שנים, אלא להודות אישית, במילותי שלי, לאחת הלהקות הגדולות והחשובות ברוקנרול.

שקניתי (או קנו לי, זה באמת היה די מזמן) את Out of time אהבתי את הרעיון שיש שם לפחות 2-3 שירים שאני מכיר, שבסה"כ אהבתי מאד בשמיעה מהרדיו. זה לא הזיק גם שהאלבום היה של להקה נחשבת ומוכרת. בגיל הזה (סביבות 13-14) אלה הקריטריונים שלפיהם אתה יודע אם אתה רוצה את זה בחדר שלך.

שאתה מחזיק אלבום כזה, ויש לך יכולת להשמיע אותו כמה שאתה רוצה (במערכת דאבל קאסט עם קומפקט דיסק שקיבלתי לבר-מצווה), אתה מתחיל קודם בלהיטים, ואם יש זמן וכח, שומעים אח"כ עוד שיר או שניים. אין סבלנות להקשיב לאלבום שלם - מתחילתו ועד סופו. אבל שאתה מחזיק אלבום כזה קשה שלא לשמוע עוד. כך זה מתחיל. פתאום אתה מתחבר לשיר שלא שומעים ברדיו. פתאום בא לך להתחיל מהתחלה, לשמוע עד הסוף, מהסוף להתחלה, שירים זוגיים קודם ואח"כ אי-זוגיים. פתאום, בלי לשים לב, אתה אוהב את האלבום.

הם עשו לי את זה - R.E.M.

אחרי כמה שנים כבר מצאתי את עצמי מצהיר שאני "מעריץ" של הלהקה. אני עד היום אומר את זה. עם השנים למדתי גם מה זה להיות מעריץ, ולמרות שהיום אני אומר על הרבה להקות ואמנים שאני "מעריץ" אותם, ל-R.E.M שמורה זכות ראשונים. כמו אהבת נעורים שנזכרים בה בנוסטלגיה. למרות זאת, אי אפשר להגיד שההערצה שלי ללהקה נובעת רק מנוסטלגיה. ללהקת ענק כמו R.E.M מגיע יותר מזה - לא רק שמגיע, זה מתבקש.

לאורך שנות ההערצה שלי, עברתי עליות ומורדות איתם. עליות ומורדות שלי, שלהם, שלנו ביחד. מה זה אם לא סימן למשהו שמוטמע אצלך עמוק בנשמה - סוג של אהבה. כמו כל אהבה, זה התחיל בירח דבש. לא הפסקנו לבלות ביחד, כל דבר שאני שומע - התמוגגות. כל אלבום - שמחה חדשה. למזלי, כשהם היו בתקופת שפל אישית (בעיות בריאותיות, עזיבת המתופף ), אני עוד התענגתי על העבר, ובתור מעריץ, יש הרבה על מה להתענג. רק שנוברים עמוק, קונים אלבומים ומתנסים בבוטלגים, מבינים שעוד הרבה לפני ש-REM הסתובבו עם פרחחים כדוגמת קורט קוביין ואחרים, היה פה משהו מיוחד - לא סתם כך נראה השער של מגזין רולינג סטון בדצמבר '87 (!):

 

 בשנים הבאות גיליתי את אלבומי שנות ה-80 של R.E.M. למרות שגם באלבומים האלה יש שירים שהפכו ללהיטי ענק במצעדים וב-MTV, הם נכנסו לפנתיאון בגלל ההעזה שלהם, או הפשטות שלהם או השילוב הקטלני בין השניים. ששומעים את Murmur, או את Document, מבינים מה זאת מוסיקה אלטרנטיבית. כשאתה שומע את הלהקה האהובה עליך מתנסה במוסיקה שלא שמעת בחייך, ואתה אוהב את זה - נפתחות לך העיניים. פתאום MTV כבר לא מעניין יותר. פתאום זה לא מספיק. אתה רוצה לשמוע את החבר'ה האלה ש-R.E.M עשו להם קאברים מדהימים (Pale blue eyes - Velvet Underground), ומשם זה מתגלגל. עכשיו אני יכול לומר שבזכות התעוזה של הארבעה האלה בשנים שאני עוד הייתי שומע הכבש השישה עשר בקלטת, נפרש בפני כל עולם המוזיקה. 

המשבר הראשון שלי עם R.E.M התחיל עם האלבום Up, שהכיל שירים מלנכוליים עד קשים לעיכול. לא שמעתי שם את R.E.M שאני אוהב. רק שנים אחר כך גיליתי שלא הרבה לפני יציאת האלבום, המתופף ביל ברי עזב את הלהקה מסיבות בריאותיות. שאתה מוציא חלק מלהקה שייצגה בעבורי שלמות, לא משנה איזה חלק, חייב משהו להיעלם איתו. כל להקה שכל כך מחוברת, כל כך שלמה עם עצמה, לא יכולה להמשיך כאילו כלום. למרות 2-3 שירים מצוינים גם פה, היה לי קשה להשלים עם האלבום הזה, שדווקא זכה לשבחים. למרות זאת, At my most beautiful היה ונשאר, לדעתי, אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים.

חשבתי שהמשבר יעבור אחרי שהם יתגברו על העזיבה של ברי - נכונה לי אכזבה. האלבומים הבאים - Reveal ו-Around the sun, איכזבו אותי קשות. בעולם שבו חייתי, לא ייתכן שלהקה מתמסחרת ככה. השירים כבר לא מחאתיים, אפילו לא קצת. המוסיקה חסרת השראה. היה לי קשה עם התקופה הזאת. אז המשכתי הלאה, כמעט שוכח את הלהקה שעשתה בשבילי את השינוי, את פריסת המרבד האדום בכניסה למועדון האלטרנטיבה האקסקלוסיבי. וויתרתי. אפילו נשבעתי שאני מפסיק בזאת לקנות אלבומים שלהם. המחאה הפרטית שלי. אני יוצא לעולם - משתחרר מהם. אבל האמת היא שלא הצלחתי - וטוב שכך.

כששמעתי לראשונה את Accelerate, שמעתי משהו שלא שמעתי שנים. את אותם צלילים שמשכו אותי בתחילה. הגיטרות המלוכלכות, הרעש הנכון, השקט הנכון. אחרי שקניתי אותו - התאהבתי מיידית. כנראה שאפילו בארה"ב הרחוקה קלטו את התסכול שלי, ועשו מעשה. ב-Accelerate היה את כל מה שיפה ב-R.E.M: מוסיקה יפהפיה, שלא מפחדת מקצת הומור עצמי, לא מפחדת מעדינות ומצד שני לא מפחדת מחספוס במקומות הנכונים, ובעיקר לא מפחדת ליצור ולהעיז. לקחת את המאזין למקום שהם רוצים. אני בכל אופן, הגעתי למקום הזה. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל. התאהבות מחודשת, אבל הפעם בגיל מאוחר יותר, בוגר יותר. עכשיו יכולתי לעשות משהו עם זה, וכשראיתי בליינאפ של פסטיבל ווכטר 2008 את R.E.M בראש הרשימה יושבים להם בחן ליד Radiohead, Lenny Kravitz, Beck ו-Neil Young, החלטתי שזהו-זה - אני סוף סוף עושה את זה. 

זה היה השיא מבחינתי, לעמוד עם עוד עשרות אלפי אנשים בהופעה מדהימה של הלהקה שאני מעריץ עוד מלפני שידעתי מה טוב בשבילי - חוויה מדהימה. חברים שלי, שעמדו לידי בהופעה הזאת, התקשו להבין את רמת ההתרגשות שלי מהדבר הענק הזה. לא טרחתי להסביר. מי שלא העריץ להקה בחייו, לא יכול להבין את זה. הוא לא יכול להבין את תחושת הרעד בידיים כשאתה בא הביתה עם אלבום חדש של הלהקה שאתה אוהב. כל הדרך אתה רק מחכה ומצפה לרגע שתשים את הדיסק במערכת, ותשמע שוב דברים שירגשו אותך. שאתה מגיע לשיר הנכון בזמן הנכון. הוא לא יכול להבין את הפרפרים בבטן שמופיעים כשמוזיקת הרקע מפסיקה, שניות ספורות לפני שהאלילים שלך עולים לבמה. אלו דברים שיכולים לשנות אותך - אבל תמיד רק לחיוב. 

מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שאפילו הפרידה שלהם נעשתה בסטייל - נפרדים, הולכים לדרכים חדשות. בלי מריבות, תביעות, פרסומים ושמועות. הכל נקי, שמח וללא חרטות. דווקא פרידה כזאת מוציאה את כל הטוב, וגורמת לאנשים להסתכל בחיוך נוסטלגי בשורת האלבומים המרשימה על המדף - להוציא אותם אחד אחד, ולהודות על כל דקה שהלהקה הזאת חיה ופעלה בעולם שלנו. להבין שהיה פה משהו באמת מיוחד, שכנראה לא יחזור. משהו ששינה את פני המפה המוזיקלית לנצח.

אני מסתכל אחורה על שנים ארוכות של "הערצה" ל-R.E.M. ומודה ללהקה הענקית הזאת, שאולי בזכותכם אני הבן אדם שאני היום. זאת אולי נשמעת כמו הגזמה, אבל אני באמת מאמין שחלק ממני יותר טוב היום בזכותם. עכשיו נותר להודות לכם. אני מודה לכם על שפתחתם את עולמי למוסיקה האחרת, השונה, היפה, הקשה והרכה, הרועשת והשקטה, המלוכלכת והנקייה, הקלאסית והאלטרנטיבית. חשוב מכל, תודה על המוסיקה שלכם. על סוף העולם, על נגיעות של גן עדן פראי, על איש על הירח, על רדיו שישחרר את אירופה. על תקלוט בסוף העולם, על השעה הכי יפה שלי. על אנשים שמחים שמחזיקים ידיים. כל השירים האלה היו איתי, והיו אני. תודה, תודה תודה. 

לבסוף, ארצה להשאיר אתכם עם אחד מרגעי השיא שלי עם הלהקה, בתקווה ותפילה (וגם בידיעה) שהמוסיקה שלהם לא תיעלם אף פעם, ושתמשיך להשפיע על הדורות הבאים, כמו שהיא השפיעה עלי:

לשתות עם מנהיגי העולם החופשי

כאשר חברתי, שתחיה, השמיעה לי לראשונה את אלבום המופת - Seldom Seen Kid של להקת Elbow, הגבתי בביטול. "שמעתי את זה כבר", "נשמע יותר מדי כמו דברים אחרים" ו-"הקול שלו קצת מעצבן" היו האמירות הראשונות שלי בנוגע ללהקה העלומה. בכל זאת, לקחתי את האלבום (שנקנה בכסף מלא, למי שתהה) ומימשתי את זכותי החוקית להעתיקו למחשב - אולי יום אחד אני אשמע אותו בעבודה, והוא יעביר לי קצת את הזמן.

מאז עברו לפחות שנתיים, והיום אני מאוהב בלהקה הזאת. מעבר לזה, בשבוע שיצא האלבום החדש שלהם, רצתי לקנות אותו מיד - חלילה לא לפספס איזה תו.

לפי מיטב הבנתי (ואולי אני לא מסתובב בחוגים הנכונים), Elbow לא מוכרת במיוחד בארץ, לפחות לא עד האלבום הנוכחי. פתאום, מנבכי הבוידעמים של רדיו 88FM, צצו להם כמו פטריות לפני הגשם (לפני האלבום) לאט לאט שירים מאלבומים קודמים, ונכנסו לפלייליסט האיכותי של המדינה.

לאור כל מה שרשמתי עד עכשיו, הרגשתי את הצורך לספר לעולם את דעתי הצנועה על החבר'ה האלה ממנצ'סטר. התחושה התגברה יותר ויותר מהיום שקניתי כרטיסים לפסטיבל לידס, שם (גם) הם יופיעו בקיץ הקרוב.

הבעיה בכל הסיפור הזה, היא שגיא גארווי וחבריו עושים מוסיקה שנשמעת כמו המון דברים, ומצד שני לא נשמעת כמו שום דבר ששמעתי בעבר. זה גם מקשה עלי להגדיר את הז'אנר. אפשר להגיד שזה שילוב של פולק רוק, עם מלודיות נוגות ומלל שלא היה מבייש את המשוררים הגדולים. לא סתם קשה להגדיר את הז'אנר. לאורך השנים, בעיר שלהם, מנצ'סטר - גדלו לא מעט להקות מוכרות יותר ופחות, במיליון ז'אנרים. מברקלי ג'יימס הרווסט המעולים בשנות ה-70 ועד Oasis בשנות ה-90, עברו בעיר כמות עצומה של להקות שמנגנות כל דבר מרוק פסיכדלי ועד פאנק רוק קשה לשמיעה.

אם מסתכלים על הדיסקוגרפיה של הלהקה המצויינת הזו, מגלים שהם לא תופעה של אלבום אחד. אני תמיד חשבתי שכדי באמת להצליח בעולם המוזיקה, אתה חייב להוציא בתחילת דרכך אלבום גרוע אחד (לא גרוע מדי - כמובן), כדי שיהיה לך לאן לעלות. אין צל של ספק שהאלבום Asleep in the back, למרות הפתיחה המרשימה (השיר הנהדר Any day now), לא מתרומם לגבהים של האלבומים הבאים.

מצד שני, הוא כן מסמן את הכיוון להמשך. למען הגילוי הנאות - לא שמעתי את האלבום - Cast Of Thousands, ומכיוון שאני לא נוהג להוריד מוזיקה (האלבום בדרך אלי ברגעים אלו ממש), אני אאלץ לוותר על הניתוח שלו. הדבר היחיד שאני כן יכול לומר, הוא ששם האלבום התקבל בצורה משונה - ההקלטה של השיר Grace Under Pressure כוללת בפזמון את שירת הקהל ששר עם הלהקה בפסטיבל גלסטונברי 2002 (לשם אנחנו נחזור בהמשך).

שמגיעים לאלבום הבא של הלהקה - Leaders of the Free World, הסיפור משתנה ב-180 מעלות. אולי זה עניין של בטחון, אולי זה עניין של קהל ואולי זה פשוט איכות שהייתה תמיד, ולקח זמן לגלות אותה. פתאום נגלות לעינינו, על רקע הקול הגבוה (מדי, לפעמים) של גיא גארווי, איכויות מוזיקליות שלא שמעתי בהרבה מקומות. קצת התנסויות אלקטרוניות, אבל בעיקר נגינה יוצאת דופן של של האחים מארק וקרייג פוטר (אין קשר משפחתי :) ) על הקלידים והגיטרות. האלבום הזה באמת מכיל כל דבר שאפשר לחשוב עליו. גיטרות כמעט רדיוהדיות ב-Mexican Standoff. הרמוניות קוליות מדהימות בשיר הדגל Leaders of the free world, מלודיות נוגות ונוגעות בשיר The everthere, וליריקה שאין שנייה לה בעולם (באנגלית לפחות) לאורך כל האלבום ובמיוחד בשיר My very best שמתהדר בפזמון עם מילים פשוטות אך פוגעות:

Keep your sympathy,
don't need the healing to start.
You've gone,
gone and made a beautiful hole in my heart.

הדובדבן שבקצפת מגיע בדמות האלבום הרביעי - The seldom seen kid. האלבום הזה הוא האלבום הכי פופולרי של הלהקה שזכה לתודעה עולמית רחבה ואפילו לפרס המרקורי היוקרתי (2008). כבר בפתיחה - השיר Starlings מרמז לנו על החברות של הלהקה בארגון מוזר שמוחה על כך שכל האלבומים כיום עושים מאסטר לאותה עוצמת קול. השיר שמתחיל בשקט וכניסות לסירוגין של תזמורת בווליום חזק מאד, הוא ספתח קטן לאלבום מופת. הקו שהתחיל באלבום הקודם ממשיך להתפתח באלבום הזה. מה שמאד בולט באלבום הזה, יותר מאלבומים קודמים, הוא התיפוף של ריצ'רד ג'ופ, שנוטה לקצבים יותר שבורים ומשונים. ביחד עם המשך הקו של ליריקה מדהימה האלבום הזה מתרומם לאט לאט. נותן לך להכנס יחד איתם לאווירה. שני השירים הבאים (The bones of you ו- Mirrorball) מכניסים אותך לקצב ומבליטים את הקול של גיא גארווי הסולן באיכויות הכי גדולות שלו. אחרי זה, האלבום נפתח לרווחה.


האלבום כולו נכתב בהשראת / לזכרו של מוזיקאי, וחבר טוב של הלהקה מה"שכונה" - בריאן גלנסי, שקיבל את הכינוי Seldom seen kid מאביו של גארווי. גלנסי נפטר (כנראה מהרעלת אלכוהול) בשנה שבה יצא האלבום, ומספר שירים באלבום נכתבו עליו. השיר האחרון Friend of ours נכתב במפורש עליו, בעוד גם בשיר הרביעי - Grounds for divorce, ישנה שורה שמרמזת לכיוונו:

There's a hole in the neighborhood down which of late I cannot help but fall

בהמשך גם השיר Some riot מתייחס, כנראה, לאותו אדם. האלבום, שגם לבדו מצליח לרגש, בוצע במלואו בהופעה חיה מאולפני Abbey Road המפורסמים. הביצוע, עם מקהלה מלאה, תזמורת והלהקה - פשוט סוחט רגשית את כל מי שהעז להשאר אדיש לאלבום המוקלט. הביצועים המדהימים ל-One day like this (שבאותה שנה הפך להמנון בפסטיבל היוקרתי Glastonbury) ול-Some riot המצמרר, לא משאירים מקום לספק - אלבו היא אחת הלהקות הגדולות בעולם.

לסיום, אנחנו מגיעים לאלבום החדש - Build a rocket boys!. אני מוכרח להודות, שמספר הפעמים ששמעתי אותו, לא מאפשר לי לתת פרשנות אמיתי על האלבום, אבל אני אנסה לתאר אותו בקווים כלליים.

האלבום שיצא ממש לפני מספר שבועות, מתחיל במספר שירים עגמומיים אך יפיפיים בקצב ובמלודיה (The birds ו-Lippy kids). כאילו בהמשך ישיר לאלבום - Cast of thousands, השיר With love מכיל מקהלה שמזייפת במלודיה מלוכלכת את השיר. בהמשך, מספר שירים שנעים בין רוק כמעט-כבד כמו Neat little row, לקטעים מרגשים ונשפכים (Jesus is a rochdale girl) ועוד כמה קטעים מינימליסטיים וקצביים עם דגש על שירה ותופים.
בסופו, האלבום חוזר ל-The birds בגרסה מקהלתית-כנסייתית, ומשאיר אותנו עם טעם של עוד עם Dear Friends. האלבום הוגדר בצורה הטובה ביותר ע"י מבקר מחברת NME כאלבום אמיץ אומנותית, בעוד הוא מייצג פשטות יומיומית שגיא גארווי הוא המייצג העיקרי שלה.



אם כך, זה הסיפור של הלהקה שלא יורדת מהפלייליסט הצנוע שלי. היופי ב-Elbow הוא שהם לא מתיימרים לעשות דברים מתוחכמים מדי, אבל עדיין מצליחים להפתיע את האוזן כל פעם מחדש עם צלילים חדשים, קולות או ניסויים בסאונד שעוד ידברו עליהם בשנים הקרובות. אני אישית כבר לא יכול לחכות להופעה - מקווה שעוד כמה אנשים שיקראו את זה, ילכו בעקבותיי, ולפחות יקנו את האלבום.